|
The
images presented in this show are not based on real figures; they
are a figment of the artist’s imagination;
any similarity to reality is totally incidental.
The exhibition is based on Rafi Münz’s encounter with present-day
Japan as opposed to the Japan he imagined. In the autumn of 2014
Münz traveled to Japan for an artist-in-residence program in Seto, a
major pottery center, where he created and exhibited painted clay
sculptures portraying people he met. Münz’s fascination with
Japanese art dates back to his studies at the
Bezalel
Academy of Arts and Design, Jerusalem; for him, this art represents
the combination of the aspiration for perfection and great skill on
one hand, and freedom and flux, on the other. This approach is
visible in all of his works, whether sculpture, pottery,
calligraphy, painting or printmaking.
The show features a comical gallery of character types alongside
spontaneous calligraphic scrolls executed in ink. From his
impressions as a tourist-artist, he gathered figures identified with
Japanese culture, and granted them the ability to break away from
their familiar appearance by adding a humorous touch. Among the
figures he concocted one may encounter a samurai stabbing a blue
angel or a former geisha eating an apple. The sculptures themselves
evade the roles of the figures they embody, conveying lightness via
freehand, fluid drawing which also liberates them from the material
mass. Moreover, the sculptures signify two poles between which
Münz’s path as an artist has oscillated over the years: disciplined
work with the material alongside humor, spontaneity, freedom, and
vivid coloration in his paintings.
|
תעוכה זו מתבססת על רשמי המפגש של
רפי מינץ עם יפן בת זמננו מול יפן שצייר בדמיונו. בסתיו 2014 נסע מינץ ליפן
לתכנית שהות אמן בְּסֶטו – מרכז חשוב לקדרות ביפן – שם יצר והציג פסלי חרס
מצוירים המשרטטים קווים לדמותם של אנשים שפגש. מינץ נמשך לאמנות יפן עוד
מימי לימודיו בבצלאל, אמנות המייצגת עבורו את השילוב בין השאיפה לשלמות
ולמיומנות גבוהה לבין חופש וזרימה. גישה זו ניכרת בתחומי האמנות בהם הוא
עוסק מזה שנים רבות:ציור, פיסול, קדרות, קליגרפיה
והדפס.
בתערוכה זו מציג מינץ גלריית טיפוסים קומית לצד מגילות קליגרפיה ספונטניות
בדיו. כתייר-אמן ליקט מתוך רשמיו דמויות המזוהות עם תרבות יפן והעניק להן
חופש להשתחרר מהמראה המוכר בקריצה הומוריסטית. בין הדמויות שהמציא נפגוש
סמוראי דוקר מלאכית כחולה או גיישה בדימוס אוכלת תפוח. הפסלים עצמם חומקים
מהתפקידים של הדמויות אותן הם מגלמים ומשדרים קלילות ברישום חופשי ונזיל
המשחרר אותן גם מהמסה של החומר. הפסלים מסמנים גם שני קטבים ביניהם נעה
דרכו של מינץ כאמן לאורך השנים – משמעת בעבודה עם החומר לצד הומור,
ספונטניות, חופש וצבעוניות עזה בציוריו.
למרות שמקור ההשראה לדמויות מגיע מיפן, ניכרת בהן השפעתן של תרבויות קדומות.
זהו פיסול גושני התר אחר פשטות צורנית וראשוניות ואינו מנסה להתחקות אחר
יחסי המידות של גוף האדם. חלק מאברי הגוף נמתחים ואחרים מוגדלים בהגזמה.
כפות רגליים ענקיות מצמידות לקרקע את הרוחצת שיוצר מינץ כמחווה לאוּטָמָרוּ,
אמן ההדפס היפני הנודע, ואילו זרועותיו של מתרגל הטאי צ'י מתפתלות בגמישות
אינסופית.
המציאות עבור מינץ היא עוגן מקרי בלבד. הוא משחק במגרש פתוח בו ההגדרות
והגבולות של גוף ותרבות מתרככים במבט מחויך. שתיים מדמויותיו מייצגות את
האופן בו יפן מאמצת אל חיקה את תרבות המערב: "שחקן קָבּוּקִי מומר" העוטה
גלימה מודפסת מביט במסכה שמולו ומתכונן לדקלם את השורה הנצחית מתוך
שייקספיר – "להיות או לא להיות", ואילו פסלה של רקדנית הבלט היפנית יושידה
מיאקו, שהתפרסמה במערב, הופך בידי מינץ כמעט כולו לרגליים ארוכות – משאת
נפשה של כל רקדנית.
לצד שחקני החוץ כולל הרפרטואר המסורתי היפני של מינץ את פילגשו של
הִירושיגֶה לצד לקוח מאושר בפסטיבל הקרמיקה באקאזו. לדידו אין נמוך וגבוה,
חשוב יותר או פחות. המחזה שעומד להתרחש נכתב תוך כדי תנועה והוא בלתי צפוי.
כאורח לרגע בעידן של תרבויות נודדות ומתאחדות נענה מינץ לפנטזיות ולמאוויים
של דמויותיו, אותן שאל מתרבות יפן, והוא מזמין אותן לצאת אתו להרפתקה חדשה.
*אין כל קשר בין הדמויות המוצגות בתערוכה זו לבין דמויות מן
המציאות. הדמויות הן פרי דמיונו של האמן, וכל קשר בינן לבין המציאות הוא
מקרי בהחלט.
|
|
|